מיליון חתול וחתול

סיפור שתרגמתי, מבוסס על ספרה של וואנדה ג̀אג משנת 1928

 

לפני שנים רבות חיו סבא אחד זקן מאד וסבתא אחת זקנה למדי בכפר קטן שליד הנחל.

שניהם היו חרוצים ותמיד מצאו מה לעשות בבית ובחצר. כשהושלמה המלאכה, שניהם אהבו לנוח יחד על הספסל הישן בצל עץ האלון. אך כשהגיע החורף הקר ואיתו השלג הסתגרו הסבא והסבתא בתוך ביתם.

יום אחד ביושבם יחד ליד התנור, אמרה הסבתא כשהתנדנדה בכסא: "סבא יקר שלי, חפצה אני כל כך בחתלתול. חתול קטן ונחמד שישב בחיקי בימות הקור הארוכים. חתול שובב שישתעשע בכדור הצמר שלי. כשהייתי ילדה היו פה חתולים. תוכל להביא לי חתלתול בבקשה?"

"סבתא יקרה שלי" נאנח הסבא "שנים ארוכות שאין בארצנו חתולים ואף אחד אינו יודע לאן הם נעלמו. אבל בשבילך אני מוכן לצאת ולחפש חתול. כשיתקרב האביב אצא לדרך".

 

עבר זמן והנה עלתה החמה, חיממה את הארץ והשלג נמס לאיטו. הדשא הצהבהב התחיל להוריק והעצים הוציאו ניצנים חדשים. אז קם הסבא וארז את אמתחתו. בתוך האמתחת לחם חם מן התנור, חריץ גבינה ומימיה של מי מעין. כך יצא לדרך לחפש לסבתא חתול. סבתא עמדה בפתח הבית ונופפה לו לשלום.

הלך הסבא והלך, חצה את הגשר שעל הנחל והמשיך ללכת. כשהגיע לפרשת דרכים עמד ושתה מן המימיה ושאל אנשים היכן ישנם פה חתולים,  אך איש לא ידע לענות לשאלתו. בכל המקומות שצעד בהם ענו האנשים אותה התשובה. יש שגירדו בפדחתם ואמרו שפעם היו פה חתולים, או שפעם היה להם חתול...

סבא נזכר שבילדותו התחילו החתולים נעלמים בזה אחר זה עד שלא היו עוד.

בצהריים ישב לאכול תחת עץ, ניענע בראשו וחשב מה לעשות. לשוב הביתה ללא החתול אי אפשר, סבתא תתעצב על ליבה, וחבל. איפשהו חייב להיות חתול, החליט והמשיך ללכת.

כעבור זמן הגיע לכפר קטן ששכן למרגלות הר נישא מכוסה בצמחיה. בכפר פגש אישה ישישה קטנה שעסקה בטווית חוטי פשתן בפתח בקתתה.

"חתולים אתה מחפש?" תהתה הישישה וחייכה "בשביל מה אתה צריך חתול? אולי לצוד עכברים?"

"לא" ענה הסבא "הסבתא היקרה שלי רוצה חתלתול, שישב בחיקה בחורף הארוך".

"בשבילה אתה רוצה חתול? טוב מאד. אם כן עליך למצוא את המערה בבטן ההר: היא נסתרת מעין זרים מאחורי שיחים עבותים. לך בה ותגיע אל ארץ החתולים, שם תבחר לך חתול ותחזור לשמח את אשתך.."

הודה לה הסבא מאד מאד. אותו הלילה נם את שנתו תחת עץ ויצא השכם בבוקר אל ההר הגבוה. למרגלותיו מצא את המעבר הנסתר החשוך ופסע בו לאט. 

מצידו השני של ההר השתרע אחו ירוק ובו היו חתולים רבים מספור. מאה חתולים, אלף חתולים ואולי מיליון חתולים שטיילו, שיחקו זה עם זה או התלקקו בדשא. הסבא הסתובב ביניהם וחיפש לסבתא חתול.

היו שם חתלתולים יפיפיים: לבנים וצחים כחלב, מנומרים כנמרים, ג'ינג'ים, מנוקדים בכתמים צבעוניים, שחורים, נפוחים בפרוותם...כולם מקסימים והסבא התקשה לבחור ביניהם. איזה חתול סבתא תאהב?

אולי את הלבן עם הכתמים הצהובים והשחורים חשב בתחילה. "כן, אותי" שמח החתול.

אולי את השחור עם הצווארון הלבן והכתם הלבנבן בקצה הזנב? "כן אותי, בטח אותי" ילל החתול ורץ אחרי סבא. אולי את זה ואולי את זאת...הוא לא ידע להחליט וכל החתולים ביקשו להיבחר והלכו אחרי סבא. "אנחנו רוצים לבוא איתך" אמרו החתולות והחתולים "קח אותנו. משעמם לנו כאן".

"טוב" הזדקף הסבא והרים את תרמילו "בואו איתי. אתם תשמחו הרבה בני אדם".

יצאו הסבא ומליון החתולים למסע. במנהרה אשר בבטן ההר הדליקו החתולים את עיני הפנסים שלהם וכך ראו כולם את הדרך. איזה מחזה מרהיב זה היה... הם צעדו כולם בעקבות הסבא, מיליון החתולים מתבוננים בעולם החדש הנגלה לעיניהם.

פה ושם בדרך היו חתול או חתולה שהחליטו להשאר בכפר אחד או בבקתה אחת שהיתה בהם חביבות, ליטוף ומזון. שאר החתולים המשיכו ללכת כי רצו להיות החתול של סבתא. סבא הרי סיפר להם בדרך על סבתא החביבה שצוחקת לעצמה וסורגת אפודות לילדיי הכפר. סבתא שאין לה ילדים או נכדים משלה ולכן היא הסבתא של כולם.

לאחר שהלכו והלכו בחריצות רבה הגיעו בשעת בין ערביים אל גדת הנחל הסמוך לכפר. הסבא היה כה עייף שנשכב על הדשא ורצה לישון. החתולים שהיו חסרי מנוחה, הסתובבו סביבו ושאלו:  

"איפה סבתא? אנחנו רעבים" יללו "אנחנו צמאים". "שתו מן הנחל הצונן, מימיו נהדרים"  אמר להם הסבא 

"אכלו מן העשב הרענן" כך אמר להם, הניח ראשו ונרדם.

 

בבוקר המחרת התעורר הסבא בלב שמח. היום יביא לסבתא את כל החתולים כדי שתבחר לה חתלתול נחמד כמו שרצתה. הוא קם והתבונן סביב בתמיהה: "איפה כולם? היכן מיליון חתול וחתול שהבאתי מארץ החתולים שמעבר להר?" לא נשאר שם אף אחד. כולם התפזרו להם ונעלמו במשך הלילה.

התעצב הסבא על ליבו: "מה אעשה עכשיו?דרך ארוכה עשיתי כדי להביא את החתולים אל סבתא... וכעת אין אף חתול בשבילה, חבל...."

והנה מתוך שיח אחד נשמעה יללה דקה. היתה שם חתלתולה רזה ומלוכלכת למדי. הסבא רכן והביט בה,

"אולי אביא אותה לסבתא היקרה שלי? אמנם היא לא יפה במיוחד, אבל זאת החתולה היחידה שנשארה.

אני מקווה שלסבתא לא יהיה אכפת".

 כאשר נכנס סבא, התרמיל על כתפו והחתלתולה בחיקו קראה סבתא בשמחה. היא הניחה את הסריגה מידיה ומיהרה לקראתם. סבא נאנח "היו לי מיליון חתולים, סבתא, כולם התפזרו והלכו, ורק זאת נשארה".

"אה, איזה מתוקה!" קראה סבתא ולקחה מידיו את החתולה הרזה המפוחדת ומיד הגישה לה קערית חלב חמים בפינת המטבח. החתולה ליקקה חיש מהר בלשונה הורודה הקטנה את כל החלב והביטה סביב בעיניים נוצצות.

אחר כך, אחרי שנרחצה בגיגית, ישבה בחוץ ליד הבקתה להתחמם בשמש

מאז סבתא המשיכה לטפל בחתולה, ליטפה אותה ושמחה בה. תוך שבוע שבועיים צמחה ויפתה והתחזקה.

הרבה שעות היא ישבה בחיקה ולמדה להשתעשע בכדור הצמר וגם לשחק עם הילדים שבאו.

יום אחד של קיץ ישבו הסבא והסבתא על הספסל שתחת עץ האלון מחוץ לבקתתם. 

"תודה סבא" חייכה סבתא "שהבאת לי אותה, והרי היא החתולה הנפלאה ביותר​ בעולם".