השמחה המפעמת, הכעס, המבוכה.... ההתרגשות שמסעירה, הפחד שמקפיא את הדם.
יום אחד הבנתי שאני מחוברת לכמה רגשות בקשת, אפשר שאני מחוברת מאד אליהם. אבל האחרים מוחזקים ואסופים היטב, שלא ישתחררו למשל יש לי דיאלוג עם הפחד, שיכול להתארך כמו צל ולשכנע...
הבושה, שהיא כמו ענן גדול על שמש הלב, ומתבקש להאיר ולאוורר אותה ולא לבד...
אבל אני גאה שפתחתי מועדון מעריציי השמחה. זה בריא לשמוח. כדאי לעשות הרבה כדי להיות במקום של שמחה.
הרגשות שלי -אני לומדת להכירם, לאט לאט בסבלנות. לפעמים זה כמו להאיר בחשכה עם פנס.
וזאת הדרך שלי, שלכם, להכיר ולתת מקום לכל מה שעולה בנו. לא להשתיק, בטח לא לכעוס על עצמנו.
להכיל, הרגשות הם בעצם כמו ילדים הדורשים תשומת לב, וכשיש הורות פנימית, כשאנחנו לא נשלטים
ע"י רגש ומוצפים בו, אפשר להתחבר אליו.
לדוגמא- יש אדם שנוטה לכעוס, להתפרצויות. אם המכונית לא נדלקת ואז בהמשך עוד חתכו אותו בכביש אז הכעס מציף אותו. הכעס יעלה בנו. זה רגש חזק ומותר לו להיות.. אם הוא מגיע חשוב שיהיה לו מקום. אך במקום שנגיב באימפולסיביות ואז נצטער, אפשר להכיל אותו, לעבור דרכו...אפשר לנשום לתוכו,
לקבל את הילדון הכועס הרותח שבא לו להשתטח על הכביש ושהעולם יעצור וינחם אותו, ולזכור שאנו יכולים לחבק את הילד הזה, מהבגרות שבנו.
והיום שעולה בי עצב, היום, כי איבדתי אדם אהוב לא מזמן, אני נושאת את העצב בתוכי, מוכנה להיות עצובה
אבל לא לשקוע בתוכו, ואם כבר רגש מיימי אז לצוף עליו, לנוח בו. להסכים שמותר לי להתעצב, להתאבל,
שזה כל כך אנושי. להתמלא בחמלה על הילדה ההיא שמבקשת חיבוק..
יש לרגשות מקום, לכל רגש שהוא, כ ו ל ם.
שנאה קינאה זעם ובושה, יחד עם אהבה וחמלה והתפעמות...
כולם שלנו, כולם חלק וכל אחד מהם הוא כמו ילדון שמבקש ליטוף אוהב והבנה. קל לאהוב את ששון ושמחה, אבל אותם כולם אוהבים...
ההכלה של כל מה שיש מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו.
Comments