להיות אימא, להיות מטפלת

אני אימא לחמישה, ורוב הזמן זאת הייתה הקריירה היחידה שלי.

בסך הכל אני אוהבת להיות אימא. להיות אימא זה מסע.

את בני בכורי ילדתי לפני 32 שנים, ולמדתי המון מאז על מסירות, אהבה, התמודדות עם קושי, גבולות, וגם על מה נכון ומה לא באימהות שלי.

אני אימא שונה כעת לבתי בת השלוש עשרה משהייתי אז, ואולי רק המינון השתנה, ואני השתנתי, האהבה היא אותה אהבה.

אנחנו לומדים על ההורות מדוגמה ומהניסיון המעשי העמוק אל תוך הלב, אל תוך החיים, עם הילדים שלנו.

להיות מטפל לומדים מספר שנים, אבל הדרך האמיתית ללמוד היא לטפל, במפגשים מרובים עם אנשים,ובהקשבה פנימה. בהכרות של עצמי כמטפלת, בהכרות עם מטופלים ולמה הם זקוקים.,

בהערכה ובהבנה את ערכי ויכולותיי להכיל ולתמוך, בצניעות של להודות מה לא מתאים לפעמים,

בלהמשיך עוד במחויבות לדרך ובהתפתחות.

אני אוהבת להיות אימא, למרות שלפעמים ממש מאתגר. ומסע החיים שבראתי כלל אינו פשוט.

אני אוהבת לטפל. גם זה מאתגר לפעמים, מעביר לקחי חיים. זה לוקח את האימהות הטבעית המזינה והחומלת צעד אחד קדימה, למקום שבו אני לוקחת את תובנות חיי ואהבתי ופוגשת את מי שחש קריאה פנימית להגיע. מה האתגר שהוא נפגש בו, השולח אותו או אותה אליי?

האם זה משבר, כאב, ואולי נקודת מפנה,

אני באה בחמלה, בקשב, למה שבא אל פתחי, בא לפתחני.

כמטפלת, כאימא מודה לזכות הזאת.