לחזור הביתה

איפה הוא הבית שלנו באמת?

האם במקום שנולדנו וגדלנו בו, או אולי איפה שנמצא הלב, האנשים שאנחנו אוהבים?

האם הבית הוא בתוכנו פנימה?

השאלה עלתה בתוכי לאחרונה. מאז נפטר אבא שלי, לפני כמה שנים,

מצאתי את עצמי לא אחת מתגעגעת אליו, לשיחות שלנו, עלתה בי כמיהה לא מוסברת להכלה, רגעים של עצב.

ולקח זמן, הרבה שאלות פנימיות, עד שהבנתי שאני רוצה להזכר בתקופה בחיי, לזכור באופן חי וברור

את הזמן שגרנו בכפר. כשהילדים היו צעירים, והאדמה היתה קרובה והקיפה אותי.

האם זו נוסטלגיה? ואז נזכרתי בכל מה שהיה במשק הזה. בבית הישן והטוב. ההורים שלי שהיו ליד, הלידות שילדתי בבית, אותו הבית שנולדה בו גם דודה שלי מלכה שעכשיו היא בת שמונים.

כל הימים והלילות, אנשים שהלכו לעולמם אחרי חיים של עמל. וסבתא שלי עטרה.

סבתא, ששמה נודע כבלבוסטע, היה לה ספסל עץ השעון על הקיר הפונה אל הרחוב. נשים היו מתאספות שם בשעות הפנאי ומתייעצות איתה. הצלי שלה היה שם דבר וריחו נישא למרחקים. והסינר, תמיד היה עליה סינר ובו עשבים שליקטה בשדות. עשבים ריחניים שהיו מוצאים את דרכם לתבשיליה וגם לרטיות על פצעים. סבתא שלי שחיבקה אותי בילדותי.

כשהייתי הרחק והתגעגעתי דמותה ניחמה אותי, כמו סבתא מהאגדות,

סבתא היתה סוג של מלקטת, ועם הזמן גם אני הפכתי כזו- קוטפת ומייבשת סרפדים, מרווה, טימין, ירבוז ופיגם הם חלק מהחברים מן הטבע שכל אחד בדרכו מסייעים בדרך פשוטה לפתור מצבים בריאותיים.