אני יכולה לספר על הפוסט טראומה שלי. אבל אני יודעת שלכל אחת יש את ההתמודדות שלה.
יש כמה דברים שחוזרים אצל הרבה: הפרעות שינה, דאגה או חרדה יותר מהמקובל(אם יש דבר כזה)
כעס מודחק, עצב שלפעמים מכוסה בפעלתנות, לפעמים נשאר כדיכאון.
מה יכול לתת תקווה?
אז בגדול יש כל מיני תקופות והחיים זה שינוי מתמיד ולא קו ישר של אושר. או אומללות.
הייתי מאושרת ממש לצאת למסעות בטבע עם עצמי. להעז, לארוז, להניח את הכל ולצאת למדבר.
לגלות שאני אוהבת לרקוד, לגלות את הגוף שהוא לא רק איזור זנוח מלא מבוכה, אפילו בושה.
ללמוד לאהוב אותו, להפעיל אותו. ממש לאהוב את היוגה שעושה לי טוב.
ולהרגיש בריאות, חוזק ואומץ שלא הרגשתי בחיים. שאני יכולה, לרקוד, לשיר, לכתוב...להתאהב מחדש.
עברו כמה שנים, והגוף המתוק העלה אתגר עם הברך, ועוד כמה דברים. העניין המתמשך העלה עצב
ותסכול, ורק לאחרונה פגשתי פזיותרפיסט מומחה שאמר שניתן לחזק. שיהיה בסדר. עושה תרגילים בהתמדה, לוקחת אחריות וממשיכה לחקור.
כן, ניתן לחזק את הלב, את הגוף, הרוח האנושית היא בלתי נדלית....
מסקנה: חשוב לעשות את מה שעושה לנו טוב.
אם זה לא מתאפשר כרגע תמצאו מה כן אפשרי, זה לא סוף פסוק, גם אם יש כאב.
ותכבדו את תחושות הבטן שלכן. החיים יפים.
תרגול יוגה למתמודדי פוסט טראומה עם אדריאן המקסימה
留言