לחפש ולהתחפש

תמיד רציתי להתחפש, והתביישתי ללכת על זה.

הקול הזה בתוכי, החלק הנחבא אל הכלים שחשש להופיע אחרת ביום הזה שאפשר, שמותר. מה יגידו.

רציתי, וכל שנה התאכזבתי קצת, שנשארתי במקום המוכר. שוב ושוב.

והשנה, אולי לראשונה, קניתי פאה תכולה לכבוד פורים והייתה לי שמלה דמויית עור, וזה הרגיש לי מהפכני, שאני יכולה להיות מן טייסת חלל. אפילו חללית מוזהבת הדבקתי לי.על השמלה

ככה עברו הימים שלפני, התמלאתי ציפיה למסיבה ובינתיים בבית הספר הצטרפתי לבתי והתחפשתי כלאחר יד. בגדי צבעונין, סרט צהוב על המצח ושיער קלוע לשתי צמות. היה לי כיף אדיר. הרגשתי אחרת, קצת ילדה שובבה ואינדיאנית מרפאת בשבט. יצאתי לשעה וטיפלתי ככה, עם הצמות והסרטים וזה לא הרגיש מוזר.

דווקא במסיבה פחות נהניתי, הפאה הזאת לא באמת הרגישה שייכת לי, הכחול, הפלסטיק, הצבע האמיתי שלי היה פעם חום וכעת שיער שיבה. אבל מצד שני, איך הייתי יודעת שזה לא מדוייק לי לולא הייתי מתנסה?

והיה את כל המסביב, ההכנות והציפיה, החבר שלי שהתחפש איתי לחללית ושהיינו ביחד גם שם.

אני רוצה להעיז עוד פעם, אבל מדוייק יותר, להתקרב לעצמי בפורים, לנבוע מן היש בחיי