היער השמח והיער הכועס                                                                                              כתבה לימור לב 

היה היה יער קטן או אולי נקרא לו חורש ובעצם גם מטע. את היער הזה נטעו לפני שנים ראשוני הכפר. בתחילה נטעו בו תפוחים ואגסים, מעין בוסתן, אבל ליד דרך העפר נשתלו גם ברושים - כנגד ענני העפר העולים וגם אורנים שהגביהו לצמוח. איכשהו הגיעו לשם כמה עצי שיטה וכליל החורש יפים. אולי זרעיהם נישאו ברוח וצימחו שם.

כך או כך, היה זה מקום מלבב להימצא בו. 

פינת חמד בקצה הכפר.

אנשים לא נסעו מרחוק כדי לראות את היער הקטן הנחמד הזה...זה היה היער של הכפר. משפחות היו באות לטיול נינוח של אחר צהריים, עת רוח נעימה נשבה. ילדי בית הספר היסודי אהבו לרוץ בין העצים במשחקי מחבואים ותופסת. לפעמים טיפסו על העצים, במיוחד כאשר הפירות הבשילו עליהם. אז היו מטפסים בנות ובנים על עץ מצחקקים ונוגסים בתפוח או אגס עסיסי.

לא הרחק משם צמח יער צפוף של עצים קוצניים שצמח לו פרא. אלו היו עצים שלא הזמינו אף מבקר, להיפך. נראה היה שמסוכן להתקרב אליהם, כי הענפים הצמיחו קוצים ארוכים וחדים. הילדים ששיחקו בין עצי הפרי החליטו יום אחד שלחורש שלהם הם יקראו היער השמח ולעצים הקוצניים- היער הכועס.

אכן עצי הפרי שמחו כשהילדים הגיעו ואכלו מפירותיהם. לכליל החורש לא היה אכפת אם קטפו מפרחיו, ולברושים היה נעים להיות בשולי ההמולה.

אבל עצי הקוץ החדים היו משוחחים זה עם זה על החצופים הקטנים ששוברים את הענפים ביער השני ומלכלכים. "איזה מזל שהם לא מעיזים להיכנס אלינו" אמרו.

באחד הימים, ביום אביב נעים כאשר השתחררו הילדים מלימודיהם, הם הגיעו ליער השמח בריצה. 

מה נפלא היה להימצא בחיק הטבע! 

חרציות וחרדלים פרחו בשלל צהובים. שדה חיטה התנועע ברוח ובתוכו נצצו פרגים.

והיער עצמו כמו לבש בגדי חג, כי הרי האביב הוא חג העצים. עצי התפוח והאגס כוסו בפריחה צחורה ולבנה אדמדמת ולידם כליל החורש בגווני ורוד והשיטה הצהובה כמו הרבה שמשות זעירות במחרוזות צמחו עליה.

"תראו אותי" לחש היער השמח "כמה אני יפה."

דבורים זימזמו מאושרות, פרפרים חיפשו צוף...הבנים והבנות בחבורה, אפילו השובבים שבהם התרגשו ולא ידעו ממה.

"כמה טוב שיש לנו את היער השמח" נאנחה ילדה אחת, וחבריה הסכימו איתה.

אחד הילדים נשען על עץ האורן הענק ופתאום כבר לא היה יותר עצוב.

ואז כולם עשו תחרות ריצה.

האביב נמשך.

עברו ימים ושבועות. עצי הפרי גמלו פירות. הפירות הקטנטנים הלכו וגדלו, התמלאו עסיס לאיטם ועם הזמן קיבלו גוונים ולחייהם האדימו.

לאחר החופש הגדול, כשהגיע הסתיו, התנדנדו התפוחים והאגסים הבשלים על הענפים.

והנה, הילדים ביקרו ביער וטיפסו על העצים כמו בכל שנה שמחים וחסרי דאגה. אחת מהם, ילדה גמישה כחתולה, עשתה מעשה. אחרי שאכלה מלוא הפה פירות, לקחה מחצית התפוח והופ, השליכה אותו בתנופה של משובה לתוך היער הכועס. סתם גחמה של רגע והתפוח נעלם בלב היער. לאחר רגע כבר שכחה ממנו... אך העצים הקוצניים ראו תפוח חצי מכורסם נוחת בתוכם ורטנו שהילדים החצופים עוברים כל גבול.

שוב חלף לו זמן. התפוח שנחת בקרחת יער מוארת בין עצי הקוץ נרקב ונעלם אט אט באדמה. ירדו גשמים בחורף ההוא והנה מזרע אחד קטן נבט לו שתיל שהלך וצמח באור החמה.

לעצי הקוצים היה הרבה מה להגיד לשתיל הצעיר: "מה צמחת פה?" רגזו עליו "אתה לא שייך לכאן" הם הזכירו לו שוב ושוב שהוא שונה ולא מתאים.

איזה מזל שעץ התפוח היה טוב מזג ולא נעלב במיוחד. הוא היה עסוק בשליחת שורשים עמוק באדמה ובגידול ענפים ועלים. כשהצליח במשימתו היה נח קצת וכמו מחייך לעצמו. לפעמים היתה עצבות מתוקה מציפה אותו. מעין תחושה היתה לו שישנם עצים דומים לו, ממש כמותו, באיזה שהוא מקום, שהוא לא לבד.

חלף זמן… זמן העצים שונה הוא, סבלני.

הגיע היום המפתיע שהעץ פרח. פריחה ראשונה לעץ הצעיר. הוא פרח בהתרגשות ומעט בחשש, הרי עצי הקוץ אשר סביבו פרחיהם קטנים ואין להם ריח.

כמובן שדוקרניים האלו רגזו ביום הראשון של פריחתו, העירו לו על החוצפה ודרשו ממנו שיסיים מהר עם ההצגות והקישוטים. 

אבל העץ פרח ואי משם הגיעו פרפר ועוד פרפר וריפרפו בכנפיהם. אינני יודעת איך חדרו לתוך היער הכועס הזה. וגם ציפורים באו לבקר.

החוחית הגיעה לקנן ביער הזה וזימרה בעליזות, מתעופפת ואניצי קש במקורה.

עצי הקוצים עמדו מופתעים.

עץ התפוח הקטן עשה כמה פירות שלא היה מי שיקטוף אותם. אבל קיפוד אחד הריח טוב ודישדש בין הגזעים לכרסם בתפוחים שנשרו, ואלו שנרקבו דישנו את האדמה.

והנה להפתיע גם דשא ירוק צמח עם חרצית נועזת יחידה.

חלפו כמה שנים.

כעת בלב היער הכועס היתמר לו עץ תפוח יפה מראה מוקף בעצי קוצים שאין להם ברירה אלא להתרגל לקיומו.

בעצם, בסתר ליבם, הם למדו לחבב את ביקורי החיות שהגיעו בעקבות הריחות והפרי. החיות היו עדינות ברוב הפעמים ולא גרמו נזק. אמנם היה פעם חזיר בר שרצה גם הוא לטעום תפוחים, אבל הקוצים גרשו אותו הרחק משם.

צב זקן ומקומט הגיע אט אט לכרסם שם דשא. כי גם בימות החמה נשאר הדשא ירוק ביער הכועס, המוצל. שום רגליים לא דרכו עליו שם פנימה. הצב סיפר לעצים בקולו החדגוני אגדה על פיות שגרו בשדה התותים הזעירים. 

הזמן לא עצר. הילדים גדלו והיער השמח נשאר דומה. כל שנה באביב הוא פרח ואחרי זה בסוף הקיץ הבשילו הפירות.

בני הנעורים שלא מזמן עוד טיפסו על עץ תפוח יצאו לטיול בשניים ובחזרה ישבו לנוח בצל העצים. לפעמים היו סבא וסבתא של הילדים מספרים על הימים ההם, כשנטעו את האקליפטוסים כדי לייבש את הביצות ואיך בשנים שאחרי נטעו את היער.

יום אחד לקראת סיום החופש הגדול, כשכבר היו בקייטנה ובים והתחילו להתגעגע לחברים שלא התראו איתם, הגיעו הילדים ליער, או אולי היה זה חורש או אפילו מטע. זה לא באמת חשוב איך נקרא לו.

אחר הצהריים כבר היה מעט קריר. 

ילדה אחת היה לה כדור צבעוני שהביאה למשחק וילד אחד חטף אותו ממנה.  הוא וחבריו חפצו להשתעשע. מסרו אותו מיד ליד במהירות תוך צחקוקים ופתאום הוא עף בקשת רחבה לתוך היער הכועס.

"טיפש אחד, תראה מה עשית" קראה הילדה בכעס.

"אופס, מצטער" אמר הילד הזה, הוא ניסה להעמיד פנים שלא איכפת לו. 

אבל הילדה התחילה להתייפח בבכי מר, ובמילים כעוסות צעקה שהכדור הוא מתנה מאימא שלה… ושהיא רוצה אותו חזרה,

והוא נבוך, חכך בדעתו רגע ואמר "מצטער, אי אפשר להוציא כלום מהיער הכועס"

הילדה הביטה בו בכעס בפנים רטובות ופתאום גמלה בה החלטה: היא תלך ליער!

זה הכדור שלה!  התחושה הזאת בתוכה, שהיא רוצה להכנס ליער, ששום דבר לא יעצור בעדה. לחוש שהיא יכולה להתגבר על הפחד, כפי שעשתה כבר...וזאת תחושה נפלאה.

בלי מילים התחילה לצעוד...

"מה, את מתכוונת להיכנס ליער הכועס?"

התרגשו ופחדו הילדים. 

"אולי יש שם מפלצת.." ציחקק אחד מהם. המעשיות על היער הכועס שבו ונעורו. שהרי תמיד

נהנו לתאר את יצורי הפחד השונים ביער הזה.

הילדה משכה בכתפיה "לא יקרה לי כלום.." ולא שעתה לחברותיה שניסו לשכנע אותה לעצור.

היא הלכה חוששת אבל מקווה, ירדה על ברכיה והתחילה לזחול למעבה היער. בדרכה נכנסה למעין מנהרה אפלולית מלאה קוצים ישנים וחתיכות ענפים. 

העצים החלו ללחוש:

"מה זה, יש ילד פה, בואו נגרש אותו" 

הם הקישו בענפים כדי להפחידה והשירו עליה קוצים מלמעלה. הרעשים באמת הפחידו אותה, היא הזדקקה להרבה אומץ כדי להמשיך. 

במהרה שרוטת ברכיים וידיים היתה, כבר רצתה להסתובב לאחור, להסתלק, אך לא ויתרה לעצמה. רגע עצרה ורגע המשיכה וזחלה לאט ובמאמץ. כמה עוד עליה לזחול? היא נשמה עמוק, לרגע הרימה עיניה. עוד ועוד קוצים היו מלפנים, כמעט חשכה. ליבה נפל בקרבה.

בקושי התקדמה עוד טיפה, רק עוד מעט ואז ראתה...

בהמשך המנהרה, הנה אם רק תמשיך עוד, ישנו שטח מואר.

פינה ירוקה פנויה מעצים וגם הכדור ישנו שם. הילדה נאנחה בהקלה. כבר לא חשוך והכדור נמצא שם.

אחרי שצלחה עוד כברת דרך הבחינה שבלב ליבו של היער הכועס עומד עץ תפוח נהדר עמוס פרי. סביבו חלקת ירק וחרציות,

וקיפוד היה שם וחוחית מזמרת.

כמה יפה! לא יכלה לחכות ולספר לכולם על התגלית.

והתפוח שקטפה מן העץ היה התפוח המתוק ביותר שאכלה מימיה.