הגמד מתתיה ומחט הקסמים הזוהרת                 לימור לב

במורדות ההר הכחול, שם מתחיל סיפורנו, שכן העמק מוקף היערות, ובו כפר גמדים קטן.

הכפר הנעים שכן ליד גדת הנחל שקול פכפוכו שקט והבתים התגודדו לאורכו, אחד פה, ואחד שם, כפטריות.

ואילו בגבהי ההר, באיזו מערה אפלולית ועמוקה, גרה המכשפה הכחולה שנודעה בכעסה. למרבה המזל, ראו אותה לעיתים מרוחקות בכפר. אף אחד לא התגעגע אליה, אך היא שמרה את העמק מהדרקון.

יותר מכל, כך אמרו זקני הכפר, המכשפה שונאת שמשנים מנהגים עתיקים. על כך היא מענישה בחומרה.

כל יושבי הכפר התרגלו לא להרגיז אותה, שלא תעשה בלגן.

לפעמים זה כבר נמאס לצעירים שביקשו להתחדש, לשנות...  אך הוריהם הזכירו להם שהדרקון לא נראה כבר מאה שנה בזכותה.

 

הגמדים והגמדות היו עובדים את אדמתם, את גינותיהם הפירחוניות, מתאהבים, כורים במכרה, צוחקים מבדיחת קרש, מלקטים פירות יער, אופים עוגות ורואים ברכה בעמלם.

הם אהבו לשיר ולפזם בלב שמח בזמן שעבדו ומקהלת הגמדות המזמרות היתה לשם דבר בעמקי הגמדים.

רק מדי פעם נשמע קול זמר צרוד דומה ליבבה, קול רם שגרם לכל הסמוכים אליו לטרוק דלתות, להגיף חלונות ולסתום אזניים. הזמר נשמע בערך כך:

"אויש, אויש, אויש שוב אבדה לי המחט,

היא שוב אבדה,

אויש, אויש, אויש ואני באמצע התפירה,

זה איום ונורא!"

זה היה קולו הרם והצורם של מתתיה שהיה גמד גוץ ולו אישה רבת פעלים ושמה ברכה וכמה זאטוטים נחמדים ושובבים.

מתתיה היה חביב על אנשי הכפר, גמד מסביר פנים ותמיד אץ לעזור. על כן סלחו לו הגמדים על המוזרות הזו שהיתה לו. הוא היה גמד שאהב לתפור.

כמה שניסו להסביר לו שתפירה זה לא עסק לגמדים, הוא התמיד בכך עד שבסוף כמעט כולם התרגלו.

בעניין זה עליכם לדעת שכל גמד המגיע בכפר הזה לבגרות, זאת אומרת לגיל חמש עשרה, מקבל מתנה מהוריו.

הבנות היו מקבלות ערכת תפירה בתוך תיבת עץ ובה בדים, סרטים, סלילי חוטים, כפתורים צבעוניים, סיכות ומחט.

לא חסר בה גם האצבעון.

הבנים, לעומת זאת, היו מקבלים ביום החגיגי ערכת נגרות נאה שבה מסמרים ופטיש, מסורים, מברג, איזמל, שופין, ברגים ולא חסרים בה גם חוטים חזקים.

ערכת הכלים עודדה את הנערים והנערות להיות מה שהמסורת יעדה להם - לעסוק במלאכות של בנות או בנים. לתפור שמלות או ליצור שרפרפים. האימהות התגאו במעשי ידי הבנות שלהן שהפליאו לתפור ולרקום, החמיאו לאלו שתפרו די טוב או אפילו לאלו מהבנות בכפר שתפרו רק בסדר... עדיין מצאו להן מילה טובה, מתוך האמונה שעם הניסיון יחל שיפור.

האבות התנפחו מגאווה למראה כיסא קטן או מדף שיצרו הבנים. זה לא היה משנה כלל אם המוצר היה נאה, כל עוד ניתן היה להשתמש בו.

מדי פעם, כמובן, היה בחור שלא ידע לנגר כלל ורק דפק לו בפטיש על האצבעות, ולפעמים היתה נערה שלא ידעה ואפילו שנאה להחזיק מחט. לאלו ניסו לתת משהו אחר לעשות - לעניין את הנערות בבישול, ואת הנערים בעבודת השדה ובטיפול בחיות.

אבל זה היה די נדיר שגמד צעיר יתעניין בתפירה. חלק נכבד מהגמדים היו כורים במכרה הזהב. מלאכתם נעשתה בעזרת המכוש, ואצבעותיהם העבות והחזקות התאימו לכך.

איך כל זה התחיל? איך מתתיה התחיל לתפור?

מאז ומתמיד אהב מתתיה להתבונן במלאכת המבוגרים.

אם היתה סבתו קולעת סל, או אביו השחיז סכינים, מתתיה היה בסביבה.

פעם כשהיה חולה כמעט שבוע ושכב במיטה, באה אימו חפציבה לתפור על ידו.

"אימא מה את עושה?" שאל בעניין,

"אני רוצה לתפור כמה דברים בשביל אבא ובשבילך וגם לנעמי הקטנה" ענתה לו אימו. מתתיה ראה אותה עסוקה בתפירה והיה מוקסם. הוא הציץ בערכת התפירה של אימו, מצא כפתור אדום ואיתו השתעשע.

ובינתיים מול עיניו ראה איך מיריעת בד גדולה וכחולה כמו ים שהיתה פרושה על השולחן נגזרו פיסות בד.

פיסות בד, שמהן לאט לאט, בתפרים קטנים, נוצרו בזמן שהוא החלים, סינר לאחותו ויום לאחר מכן חולצה בשבילו וביום השלישי והרביעי נתפרו מכנסי עבודה לאבא עם כיסים... והנה פה יש לולאה ופה יתפר הכפתור האדום.

הרגשתו של מתתיה השתפרה וכבר כמעט החלים. עלה בו רצון - הוא השתוקק לתפור בעצמו.

היה רגע כזה, כשאימו קמה להניק את אחותו התינוקת, ומתתיה העיז ולקח את החוט והמחט ותפר בעצמו את הכפתור.

כשאימא חזרה והתפעלה, מתתיה ביקש שתלמד אותו עוד...

אמנם אימו התלבטה מעט, אבל אחרי שהשחיל חוט במחט לעיניה באצבעותיו הלא כל כך עדינות, למד חיש מהר ותפר בסבלנות תפר אחר תפר, תפרים יפים וישרים.

כאשר חזר נוח בערב מן המכרה, חפציבה חייכה והראתה לו את מלאכת התפירה של בנו. הוא קימט את פניו, מיצמץ וחשב "זה מוזר... מה פתאום מתתיה אוחז במחט?"

במבוכתו הלך להיפגש עם ראש הכפר וזה יעץ לו לעזור לבנו למצוא תחביב אחר. אחרי הכל עדיף שילד בן שמונה יצא עם הבנים לדוג בנחל או לטפס על עצים. בכלל, מומלץ לצרף את מתתיה לעבודתו מדי פעם בפעם.

וכך, למחרת לקח נוח את מתתיה למכרה. שניהם הצטרפו לקבוצת גמדים שירדה במדרגות למעמקי ההר עם עששיות מהבהבות. בהתחלה קיווה מתתיה למצוא זהב, אך זה לא קרה בקלות כמו שחשב. במכרה היה חשוך וקר, הוא השתעמם ואחר כן בכה ורצה לחזור הביתה.

לא עזר שום דבר - מתתיה רצה לתפור, זאת היתה השמחה שלו בחיים. כאילו במעשה ניסים מצא לו פיסות בד (סבתא פניאלה נידבה לו בהחבא) ועסק בתפירה של דברים יפים שרק הוא ידע את מהותם. בשאר הזמן יצא ליער או השתתף במשחקי הילדים וצחוקו הצרוד נשמע למרחוק. אך היתה לו גם סלידה מהתכתשויות. הוא לא היה מרביץ חזרה.

פעם תפס אותו חזזאל, שהיה הגדול והחזק מכולם וניסה להשליך אותו לנחל. כמעט שהצליח במזימתו, אך מתתיה לא הרים ידו וגם לא את קולו ורק ביקש בשקט וברצינות שיניח לו.

למרבה המזל עמדה לימינו ברכה, שהיתה נערה ללא חת. היא התייצבה מול חזזאל, הזיזה אותו הצידה ואמרה באוזניו כמה מילים חריפות עד שעזב את מתתיה במנוחה.

ברכה היתה גמדה יוצאת דופן. תמיד התענינה במה שקורה בחוץ. היא אהבה לרוץ, לקפוץ, לטפס על עצים ולהשליך חלוקים לנחל. אמא שלה  אמרה שזה כך משום שנולדה בעת קטיף התפוחים, תחת כיפת השמיים וגם משום שהיא בת יחידה להוריה. היא היתה יוצאת עם אביה למרעה לפעמים, עם עדר העיזים.

מאז אותו מקרה התידדו השניים והתחילו להפגש ולטיל ביער, לספר זה לזו סיפורים ובדיחות, להתבונן בסנאים ולהקשיב לשירת הציפורים. הם הבינו זה את זו ואהבה פרחה ביניהם.

גם ברכה היתה שונה - היא דווקא התעניינה במלאכת כפיים, למשל, חפרה בערוגות ברוב מרץ, סייעה בהמלטות וגם אחזה מסמרים ופטיש וניסרה קרשים. כל הכפר תמה מה פתאום נערה אדומת לחיים ונמרצת זו איננה נכנסת למטבח ולומדת להכין תופינים. כמה שניסו למשוך אותה לתפור סינרים, בסוף מצאו אותה בחוץ מתרוצצת ביער, פרועה, ליד מאורת שועלים, מגלפת ענף של עץ.

אביה של ברכה, פטל, ניסה לחנך אותה, להסביר לה באריכות את המנהגים הראויים לבנות הכפר כשהיו במרחבי המרעה.

הכל ללא תועלת. ברכה הקשיבה לו בשקט ולא התווכחה ורק הביטה בעיזים, אך למחרת, ברגע שסיימה את מטלותיה בבית, שוב רגליה נשאו אותה מן המטבח החוצה אל השמש, אל האחו והיער ואיתה חברה או שתיים.

ואילו תושבי הכפר קיוו שכאשר תנשא תתיישב בדעתה כמו כל גמדה.

ובינתיים דרשו ממנה לפחות להראות כנערה רגילה... והיא, למרות הזעף שבתוכה, השתדלה לשמוע בקולם.

בשובה ממסעותיה קלעה מחדש את צמותיה והחליקה את שמלתה. רק אימה של ברכה, חלמית, חייכה לעצמה למראה ילדתה השמחה השבה מן היער ולא ביקשה כלל שתשתנה, והרי היתה בת נהדרת.

פעם אחת, בסודי סודות, הראתה ברכה למתתיה בית ציפרים שבנתה ביער. זאת היתה הרפתקה. היא הובילה אותו אל סבך שיחים ועצים. סביב על העשב היו מפוזרות שאריות העץ. הפטיש היה מונח על גזע עץ והמסמרים נחו בתיבה קטנה. "את עושה טוב דברים של גמדים" אמר מתתיה בקולו הצרוד כשהביט בבית הציפורים הנאה וברכה חייכה בקורת רוח.

"כן, גם אתה עושה טוב דברים של גמדות" החזירה לו מחמאה.

שניהם צחקו צחוק חרישי... יודעים שזה לא משנה בכלל.

"אל תגלה שאני בונה דברים" ביקשה בעיניים מפצירות והוא הבטיח לה ונצר את סודה.

כדי שתוכל לתלות את בית הציפורים על ענף ביער, הפשילה ברכה שרוולים ובנתה במחבוא שלה גם סולם קטן.

יום אחד אחר הצהריים תלו ברכה ומתתיה את הבית היפה ויחד עמדו מתפעלים ממעשה ידיהם. הסולם נשאר שעון על הגזע. כך יכלה ברכה להגיע בנוחות לגובה ולפזר בתוכו זרעונים לדרורים, ירגזים ושאר ציפורים שאהבה.

הכפר המשיך כמנהגו.

יום אחד מישהו הבחין בסולם ובבית הציפורים ועלתה התמיהה בכפר מי הוא שאחראי לכך. שבועיים עברו והעניין נשכח. אבל נזכר שוב כאשר חזזאל חיפש מקום מסתור לשתות בו שיכר תפוחים והזדמן לשיחים ההם.

סמל משפחתה של ברכה היה חרוט על כלי העבודה והפטיש שהשאירה שם. הוא גיחך לעצמו וחזר לכפר לספר...

אביה של ברכה השתולל מזעם. הוא לקח מברכה את כליו ואמר לה שאם לא תשנה את דרכיה אף אחד לא יתחתן איתה.

למחרת כשנפגשו ראה את מתתיה את פניה העצובים, החיוורים ומיד עלה רעיון בליבו. הוא רץ לביתו וחזר אל ברכה עם ערכת הנגרות שלו ששכבה ללא שימוש במחסן הבית.

"אנחנו, אנחנו לא מוותרים. אנחנו נעשה מה שאנחנו אוהבים" אמר לה בדרכו הפשוטה והיא חייכה אליו בתודה.

לימים, גם לכשרון הנגרות של ברכה הכפר התרגל... כי לא הייתה נגרית משובחת ממנה, מקפידה על הדיוק והעיצוב הנאה.

הזמן חלף כמו המים שזרמו בנחל.

 

כשהתחתנו מתתיה וברכה צחקו כולם, אולי חוץ מאבא שלה שנבואתו התבדתה. פטל הסתובב בקרב החוגגים כאחד הסובל מכאב שיניים. כל הנוכחים בחגיגה הטיבו ליבם במטעמים, הכפר התקשט בפרחים, ומקהלת הגמדות המזמרות שרו מחרוזת שירי אביב. בפתח עמדה תיבה מקושטת. אליה הציצה נעמי אחותו של מתתיה מוקסמת, זו היתה תיבה קטנה של מטבעות זהב שאספו למענם תושבי הכפר כולו.

על מה היה הצחוק? בעת הטקס אמרה גברת יבלונק השכנה שמימין למתתיה שימסור את ערכת הנגרות לאהובתו והשכן שמשמאל אדון חלפון רמז לברכה למסור את ערכת התפירה לבחיר ליבה. וכך היה. אכן אירוע בלתי רגיל, שהיה סימלי בעיקרו... רוחות שינוי החלו לנשב בלבבות. הורי החתן והכלה היו מעט נבוכים. למראה החילופין הרצינו פניו של ראש הכפר. הוא הביט בהר הכחול ואמר:

"צעירים יקרים ואהובים, שמח אני בשמחתכם. מכיר אני אתכם מאז שהייתם זאטוטים. הנכם טובים וראויים בעיניי. אך אנא אל תשכחו, יש מי שמשקיף עלינו. עלינו להשמר מן הדרקון.

מבקש אני מכם בשם כפר הגמדים - את ברכה תנגרי במחסן, ואתה מתתיה תתפור בתוך ביתך ולא יוודע לאיש שאתם שונים מן המנהג. ככה ישמר שלומנו".

 

אכן, כך השתדלו בני הזוג לנהוג.

אט אט נולדו להם ילדים מתוקים כדבש, והבית התמלא צחוק ודמע ומילמולים קטנים...

שניהם היו מטפלים בילדים, מבשלים ומנקים את הבית כל אחד בתורו, לכל אחד היתה את הפינה בה עבד - מתתיה בחדר שסידר לו בבית, וברכה במחסן שהפך לנגריה. סבתא פניאלה החביבה והסבלנית היתה מוציאה את הילדים לטיול ארוך עד לאגם שקט שם היו משכשכים רגליים בימים חמים.

ברכה היתה נגרית מוכשרת. הגמדים היו נכנסים לעת ערב לביתה ואומרים את מבוקשם. תוך שבועיים שלושה הועמסו על עגלתו של מתתיה אותם חלקי-עץ המתאימים להרכיב ארון או שולחן, עם כל משפחתו. בעת שברכה ומתתיה עסקו בהרכבת הרהיט, הילדים שיחקו בערימות הנסורת. אם אורח שאל היו אומרים שמתתיה הוא הנגר.

מתתיה, לעומת זאת, היה תופר כל יום מיני בגדים להנאתו, להנאת בני משפחתו, ולהנאת הכפר כולו.

חולצות, שמלות נאות, גם מכנסי האברקיים שתפר נעשו מבד חזק ועמיד והיו המועדפים על הכורים במכרות.

אם אורח היה בא או אורחת והיו מתפעלים מטיב הבגד, נאמר להם שברכה היא התופרת.

ותוך כדי כך נשמע לפעמים שיר האויש של מתתיה.

אל תתפלאו על כך- באזורים אלו היו המחטים יקרות המציאות.

לא רק שהחנות לדברי סדקית נמצאת בכפר רחוק ולא די שמחירן יקר, אלא שניתן היה לרכוש מחט אחת בלבד בכל ביקור בחנות.

מדי פעם היתה נשמטת המחט מבין אצבעותיו של מתתיה ואז שמע כל הכפר את שיר האויש.

כן, כשנשמטה המחט ונפלה בין חריצי הרצפה ונעלמה, והוא לא יכול היה להמשיך ולתפור היה מתתיה שר ונאנח ומדבר אל עצמו שעה תמימה ולפעמים גם היתה זולגת דמעה על לחייו.

כשזה היה קורה היתה ברכה מנשקת אותו, אוספת את הילדים ויוצאת איתם ליער לאסוף פטריות, אוכמניות או להציץ בבית הציפורים. בינתיים מתתיה היה נרגע ולבסוף היו נשמעים מן הבית מלמולים של "טוב, אז מחר אני אלך לכפר השני. נו, בסדר, אני אקנה לי מחט חדשה".

בוקר אחד יצאה ברכה למפגש עם אחיותיה באחו. האביב היה בשיאו והכל היה מבושם וזורח. תמיד כאשר יצאה אל הטבע ושאפה את האויר הצח, חשה שכרון של אושר. אותו יום היא התלבשה בשמלה נאה שמתתיה תפר לה, נתנה לו חיבוק ונשיקה, נפרדה מן הילדים והבטיחה לשוב עם השקיעה.

הילדים שחקו להנאתם בחוץ, מתחממים באור השמש. מתתיה נהנה לראות אותם מן החלון חמודים שכמותם. כעבור זמן מה הם קראו לו והוא נמשך לצאת אליהם, התפירה בידו שוכח שאסור לו לתפור בחוץ.

ודווקא באותו היום נחתה המכשפה הכחולה בכפר, השעינה את המאטאטא שלה על עץ אלון רב שנים ויצאה לסיבוב בכפר, מהלכת לה בנחת ולועסת מסטיק מנטה חריף מעלה עשן להנאתה. הגלימה הכחולה שלה נפרמה והלכה והמכשפה העמידה פנים שלא אכפת לה.

היה זה יום נאה ועלה בדעתה שמכל הכפרים בעמק כבר מזמן לא ביקרה פה.

תחילה הבחינה בחזזאל החצוף שניסה לסחוב לה את המטאטא. בתמורה הניפה את שרביטה והעמידה אותו כמו דחליל בפתח הכפר, גם עשתה לו תסרוקת מיוחדת במינה - שערותיו היבשות עמדו כמו מטאטא של קש. 

מעניין, אמרה לעצמה, מה אראה עוד בכפר.

והנה כשעברה בסמוך לבית מתתיה נעמדה מופתעת למראה גמד המחזיק במחט. מעולם לא חזתה בדבר שכזה. מוזר ככל שיהיה, ידו היתה קלה והתפרים זרמו במהירות...

המכשפה עמדה בשקט, וחשבה כמה היא שונאת לתפור.

באותה עת הילדים היו עסוקים במשחקם ואף אחד לא הבחין בה, ובדיוק אז סיים מתניה את האוברול ונותר לו רק לחבר את הכפתור האחרון. והנה נשמטה המחט לתוך העשב, ונעלמה. 

אויש, אויש אויש ילל מתתיה בקולו הצרוד, הוא ירד על ברכיו וזחל בין העשבים, מנסה למצוא אותה. מאמציו לא נשאו פרי. המחט נעלמה. המכשפה התבוננה בסקרנות על הגמד האומלל שמזמר.

אחד מבניו הבחין בה ואמר בקול דקיק "המכשפה..." ונחבא בחיקו. בבת אחת השתרר לו שקט.

מתתיה חיבק את הילד ושמע את הקול המשונה, הצרוד ומדיף ריח המנטה החריף מעליו, שואל "מה, אתה תופר?"

"לא, מה פתאום, לא תפרתי כלום," נבהל מתתיה כשהמכשפה מאחוריו, "זה רק כפתור".

הוא קם בחשש מבין העשבים ונשימתו נעתקה. המכשפה התגלתה לעיניו כעת, מתנשאת מעליו.

האם תעניש אותו ואת הכפר כולו? 

המכשפה חייכה ושיניה הצהובות נראו לרגע.

"אתה תופר יפה למדי" אמרה לו.

"כן, כך אומרים" הצטנע מתתיה כשהבין שאין הוא יכול להכחיש שתפר.

הוא היה נבוך והרים את עיניו להביט בה. המכשפה לא נראתה כועסת כלל וכלל, ואפילו מעט משועשעת...ואז ביקשה 

"תוכל לתקן לי כאן קצת?...הגלימה שלי נפרמה" מתתיה טיפל בבד הקטיפה התכול בחפץ לב, והמכשפה הכחולה 

שוב קשרה לכתפיה את הגלימה והיתה שבעת רצון.

"גמד חביב, יש משהו שאתה רוצה לבקש ממני בקשר לתפירה?"

מתתיה חשב רגע. הוא רצה להגיד "לא חושב..."

אבל לפתע אמר "בעצם, יש לי... המחט הולכת לי לאיבוד הרבה פעמים ואז אני עצוב. את יכולה לעזור לי?"

"מממ...." הרהרה המכשפה. "כן, הנה יש לי מחט קסמים. אם תגיד את הלחש הזה"  והיא שלפה מגילה קטנה מכיס גלימתה, "המחט תיזהר כמו כוכב בחשכה ותוכל למצוא אותה תמיד".

"באמת?" תמה מתתיה "אפשר שתראי לי איך עושים את זה?"

לקחה המכשפה, שהתבררה כדי נחמדה בעצם, את המגילה והחזיקה במחט. מתתיה שמע אותה מלחששת ואז הפכה המחט זהובה וזוהרת, מפיצה אור יקרות על סביבותיה.

"נהדר!" קרא מתתיה בהתלהבות "איזה יופי לי!" מחא כפיים "תודה רבה לך!" הוא קד לה קידה.

"חן חן" חייכה המכשפה חיוך חמצמץ ונתנה לו את המגילה שיתלה על צווארו.

והנה נזכר מתתיה ושאל "איך זה שאת לא כועסת שאני תופר?" בשלב זה גם הילדים הצטרפו אל אביהם ולטשו במכשפה עיניים גדולות.

"למה שאני אכעס שאנשים תופרים בגדים? שטויות במיץ. אני כועסת כשמשחקים בגפרורים, כשמשאירים ביער מדורה דולקת, ואז יש שריפה והדרקון מגיע. כי הדרקון אוהב אש" ופתאום נעלמה.

נשאר מתתיה עם המחט הזהובה וטמן אותה ואת המגילה בנרתיק הקטן הקשור בצווארו. והיה אם נשמטה המחט ומיד לחש מתתיה את הלחש והמחט זהרה ונמצאה.

שמח מתתיה ושמח הכפר.

שמח מתתיה כי קיבל לידיו את המחט שאפשרה לו לתפור מבלי להצטער.

שמח הכפר כי לא נשמע יותר שיר האויש והאויר שקָט. דלתות לא נטרקו, חלונות לא הוגפו, ואף גמד לא הצטרך לטמון את ראשו תחת הכר. אבל יום אחד אחר הצהריים יצא מתתיה וטיפס על עץ שצמח על הגבעה שליד ביתו. הוא ישב בין ענפיו, רגליו השתלשלו מטה ושר את שיר האויש בקול גדול.

"אויש, אויש, אוי אבדה לי המחט,

אויש אויש אויש..."

יצאה ברכה עם המסור בידה, והתדהמה נסוכה על פניה. הילדים ששחקו ליד הבית הפסיקו לרגע, הביטו וצחקו.

יצאו שכניו המופתעים, גברת יבלונק וידיה על מתניה, ואדון חלפון ובידו מלפפון וגם סבתא הציצה מן החלון. השכנים אמרו בתרעומת שכבר אין לו סיבה לשיר את השיר ושיהיה בשקט.

"אני שמח, אני כל כך שמח, שאני כמעט מתפקע מרוב שמחה... אבל אני לא מכיר שום שיר אחר.

וחוץ מזה בא לי לשיר את השיר הזה רק עוד פעם אחת"

והוא שר את שיר האויש בקול גדול, וזו היתה הפעם האחרונה ששמעו את השיר הזה בכפר.

ומאז, הבנות וגם הבנים לומדים לעשות הכל, לתפור ולסרוג, לזמר ולנגר וכבר יש בו כורות זהב, תופרים, נגריות וגננים וזה די נחמד.

והילדים לא משחקים בגפרורים ואף אחד לא משאיר מדורה דולקת. המכשפה הכחולה יצאה לחופשה בהרי הקרפטים

והדרקון? אולי הוא בעצם שייך לאגדה שהמציאו פעם מזמן.