היה היה בנאי שידע לבנות בתים שלא יפלו לעולם. 

זה היה לפני הרבה מאד שנים, בימים שבנו בתים מאבן והקימו קשתות בתוכם

גם את ביתו שלו בנה לתפארת, לאשתו היפה ולו, ובו קשתות רבות כמספר בנותיו. בכל פעם שנולדה לו בת הוסיף קשת והגדיל את מעונו.

כמה התגאה הבנאי כשהיה מתהלך בשוק ושורה של בנות יפות צועדות אחריו, כל בת יותר יפה מן השניה. ורק במאסף בת אחת, לא יפה, ושערה קצר וגס. בת אחת שהיתה דומה כשתי טיפות מים לאביה. פניה כחצובות בסלע, אפה רחב.

יום אחד הבחין בנערה הזו שבמאסף בנו הבינוני של הסוחר לפירות יבשים, לצימוקים ודבלים.

לרגע קט הציץ בעיניה, היה משהו במבטה התם, העמוק והעגום שנגע לליבו. מאז בכל פעם כשהיו הבנאי ובנותיו מטיילים בשוק חיפש אותה ואת עיניה.

והנה, ביום מר ונמהר מתה אשתו האהובה של הבנאי עליו. מאז,לא היה מי שישיר לבנות שיר ערש בקול נעים.

ברוב געגועיו ביקש להתנחם הבנאי בבנותיו יפות התואר, בחיבתן אליו וכשראה את הבת השונה, הלא יפה התמלא סלידה.

אחיותיה ליגלגו על כיעורה. פעם ביאושה, ניסתה הנערה לרכוש את אהבתו של אביה בדברי חכמת הבניה. שהרי מאז ימי ילדותה אהבה לשחק בבוץ הרך, להתפלש בו ובנתה בתים של חומר, במקום לשחק בבובות. וכשגדלה היתה מתבוננת בחשאי בשרטוטי הבתים של אביה, מקשיבה לאסיפות הבנאים,

אך לאכזבתה המרה התמלא האב חימה וצעק שבת כמוה לא תתחתן לעולם. הוא ציווה לכלוא את ביתו במרתף החשוך, תחת הקשתות. מאז לא ראתה את אור השמש.

ימיה היו עצובים וארוכים וחבר היה לה רק עכבר קטן שחלקה איתו את ארוחותיה.

בנו הטוב של הסוחר העומד בשוק הבחין בחסרונה של הנערה שעניינה אותו יותר מכל הבנות.

לכן בעת ליל יצא וטייל לאור הירח ליד בית הבנאי, כיוון שקיווה לדעת על גורלה.

תחילה סובב את הבית הנעול וכמעט אמר נואש. והנה, קול שירה עצובה עלתה מן המרתף.

בליל השני כשבא העיז לדבר אליה בלחש, והנערה חששה לענות לו. הוא הלך לביתו ליבו דואג ומתגעגע.

בשלישי התלחשו מעט, בן הסוחר הבטיח לנערה שבקרוב יבוא לשחרר אותה. מאז שרה אל הירח ואליו.

הנערה המתינה לכל יום שיעבור, שתעלה השמש ותשקע. נערה ועכבר קטן מכרסמים פת לחם ושביב תקווה בלב שמאיר את החשיכה.

בהתקרב חג הסוכות התכוננו כל בעלי הבתים לעלות לרגל כנהוג. כך גם הבנאי יצא לעלות לירושלים ובנותיו איתו. כל אחת מהן בגלימה לבנה, רוכבת על אתון וצרורותיה עימה ואביהן נוהג בראש בעגלה רתומה לשני שוורים להם קרניים מצופות זהב.

בן הסוחר הטוב לא יצא עם משפחתו לעלות לרגל, אלא נשאר בעירו. בלילה, כשהיה בית הבנאי שקט והעיר ריקה כמעט, קיבץ הסוחר את ידידיו והם פרצו נושאי לפידים ושיחררו את הנערה.

אחוזת צינה היתה אך לא שכחה את ידידה העכבר הקטן והצטערה כשהקטנטן ברח מידה והסתתר בחור שלו.

בלהט המבצע נדלק אחד הוילונות והבית עלה באש. המצילים והנערה נמלטו אל חשכת הליל.

כשחזר הסוחר עם בנותיו מצאו רק קשתות חרוכות וכתלים מפויחים. אף אחד לא ידע את שקרה עם הבת שהשאירו מאחור.

בן הסוחר הטוב והנערה אהובת ליבו הפליגו באוניה לאי מרוחק, שם האנשים טובים והנשים מראן פשוט והן נבונות וחרוצות. באי זה בנו את ביתם, הנערה חורתת את תוכנית הבית בכשרון ואהובה מסתת אבנים... הם היו מאושרים.

 

מעשה בבנאי שידע לבמות בתים שלא יפלו לעולם.

ועד היום עומדות תשע קשתות יפות במרתף בית

ומעטים שמעו את סיפורן...